רבים מחולי הפרקינסון מפתחים בעיות בדיבור כתוצאה מהפרעות בתנועתיות השרירים המשמשים לדיבור ולבליעה (שרירי הנשימה, שפתיים, לחיים, לשון ולסת). הם מדברים בקול קשה יותר להבנה משום שהוא איטי וחלש מהרגיל, ואצל חלקם הקול נעשה צרוד. עוצמת הקול יורדת כיוון שהחזה והסרעפת אינם מתרחבים במלואם כאשר האדם נושם פנימה, והחולה מתקשה לנשוף כמות גדולה של אוויר, כלומר לדחוס מספיק אוויר החוצה דרך קנה הנשימה כדי להרים את קולו. במקרים קשים הדיבור הופך ממש ללחישה.

 

הדיבור יכול להפוך למונוטוני, ללא שינויים בגובה הקול, כתוצאה מנוקשות בכל איזור בית הקול. בשל נשימה רדודה ואספקת אוויר קטנה לתוך הריאות, אין מספיק מתיחה של השרירים סביב בית הקול, חסרה פתיחה רחבה של מיתרי הקול ולכן טווח מופחת של גבהים ועוצמות בקול. יכולות להיווצר גם תופעות של "קיפאון" (Freezing) בדיבור – הפרעות ברצף הדיבור השוטף שיכולות להתבטא בהפסקות ועצירות של הדיבור. מנגד, תיתכן תופעה הפוכה של קושי לעצור בשטף הדיבור. 

 

בעיות התקשורת של המטופלים נובעות גם מחזות מונוטונית של הפנים. מלבד הפגיעה בהפקת הקול, הירידה בפעילות שרירי המימיקה (הבעה) אצל חולי פרקינסון גורמת גם להיעדר של הבעות פנים. כתוצאה, החולים מאבדים ערוץ תקשורת בלתי מילולי חשוב, דרכו ניתן ללמוד על רגשותיהם ומצב רוחם המשתנים. 

בעיות הדיבור והיעדר הבעות הפנים מהוות מגבלה קשה בתקשורת בין החולים לאנשים אחרים. החולים ממעטים לקיים מפגשים חברתיים מפני שהם מרגישים חסרי תועלת בשיחה, והדבר גורם לתסכול רב ובידוד חברתי.